לא בדיוק: הנורמליות החדשה הרבה יותר דרמטית כמעט מכל יום לפני המלחמה, זה פשוט רף הדרמטיות שעלה. ביום שלישי האחרון לבדו הובאו למנוחות שלושה חיילים שנהרגו ברצועת עזה. פדוית השבי חנה קציר הלכה לעולמה שבורת לב. התפרסמו חלק מהקלטות קשר של התצפיתניות. טיל חות'י הכניס שוב שניים וחצי מיליון איש אל המקלטים והממ"דים בשלוש לפנות בוקר. ראש הממשלה העיד שש שעות במשפטו.
ובכל זאת, הכל יחסי. שבע חזיתות היו בתחילת המלחמה, נשארו בערך שלוש וחצי: השבוע הודיעו המיליציות בעיראק על סיום המתקפות נגד ישראל. לבנון עוד מלקקת את פצעי התבוסה שספגה מישראל. סוריה פרשה למעשה אחרי שצבאה הושמד ונשיאה הופל. נותרו תימן, עזה, איראן ויו"ש. האירוע התימני מנוהל על ידי ארצות הברית יותר מאשר בידי ישראל. עזה בהמתנה, יו"ש בביטחון שוטף.
הסיפור של 2025 יהיה איראן. הלקח הכפול ממלחמת שבע החזיתות הוא שזרועות התמנון התגלו כמאיימות וחזקות הרבה יותר מכפי שסברה ישראל בשישה באוקטובר, ואילו ראש התמנון כחלש הרבה יותר משניתן היה לחשוב. חמאס המיט על ישראל אסון נורא וחיזבאללה עלול היה לעשות זאת בקנה מידה נרחב יותר בצפון. אבל איראן הושפלה בשתי תקיפות בלבד, מערכות ההגנה האווירית שלה כמעט לא קיימות עוד ויכולת הפגיעה שלה בישראל התגלתה כמצומצמת למדי.
לטראמפ בכהונתו השנייה אין עניין בפתיחה במלחמות. אבל חל שינוי עצום בתפיסתו את איראן. בכהונתו הקודמת סבר גם הוא כמו כל הנשיאים בדור האחרון שמתקפה באיראן תתניע מלחמת עולם שלישית. חיזבאללה ייכנס, ארה"ב תצטרך להתערב, רוסיה לא תעמוד מנגד ומחירי הנפט ירסקו את כלכלת העולם. כעת, הוא רואה מתקפה שם כמבצע צבאי נטו.
אין לו עניין להפיל את המשטר, באמצעות שילוב של מערכת השפעה אדירת ממדים, מתקפה על מתקני אנרגיה ותשתית ותקווה שההמונים ייצאו לרחובות. גם כי הרקורד האמריקני בהחלפת משטרים אינו מן המשובחים, כפי שיוכיחו עיראק ואפגניסטן, וגם כי הפיכה היא תהליך בלתי צפוי ובלתי נשלט: ארצות הברית ניסתה לגרום לו שנים בקובה ולא הצליחה עד עצם היום הזה. בסוריה היא לא עשתה דבר והמשטר קרס בתוך שבוע. טראמפ מעדיף מתקפה שתשמיד את היכולת הגרעינית של איראן וישראל מעדיפה אותה קרוב ככל האפשר, כבר בחודשים הקרובים. הנשיא ישמח לספק את האמצעים ולתת לצבא ההגנה לישראל, שבו התאהב מחדש אחרי הבליץ בלבנון, לעשות בשבילו את העבודה.
(הטור המלא היום במוסף לשבת של ידיעות אחרונות)
