שר הביטחון יואב גלנט חושב שמה שחוללנו לחיזבאללה הוא מבצע מוקד. הוא לא מגזים, והדובר הקודם לא מגזים. ישראל אכן לקתה בהערכת יתר של חיזבאללה אבל העיקר הוא שחיזבאללה לקה בהערכת חסר שלנו.
בסרט "גולדה" שיצא לאקרנים רגע לפני המלחמה האחרונה, ראש הממשלה אומרת בקבינט שמי שהפסיד יודע שהפסיד, אבל מי שניצח תמיד מרגיש שאפשר להשיג יותר. השאלה היא, לפיכך, מתי לעצור. כזכור, ללבנון יש נטייה להיות בריכת מלט: הכניסה קלה ואז נתקעים. הקונצנזוס בצמרת הוא שיש להמשיך בהשמדת תשתיות הטרור העצומות על הגבול ומלאי הרקטות והטילים בעומק המדינה. המחלוקת תתעורר בשאלה מה הלאה.
עובדה שחשובה לדיון היא שבישראל מה שקורה בדרום הוא מלחמה, אבל אירועי הצפון מאז ספטמבר עדיין מוגדרים "סבב". אכן, הכי נרחב מאז 2006, ועדיין יותר ענבי זעם מאשר לבנון הראשונה או השנייה. מלחמה היא אירוע גדול פי כמה וכמה ממה שקורה עכשיו וכרוכה בתמרון עמוק מאוד אל תוך שטח לבנון. להם אין עוד כל כך לאן להסלים, לנו יש.
לפני חודשיים הייתה ישראל מסתפקת בהפסקת הירי. לפני חודש – בנסיגה עד הליטאני. המטרה עכשיו היא שינוי פני לבנון. לא ברוח הכתרת הנהגה חדשה כמו יוזמת הנפל עם משפחת גו'מאייל ב-1982, אלא שינוי המשוואה העדינה בלבנון שהעניקה לאיראן, בפועל, את השליטה במדינה. כבר שנים שחיזבאללה נותר הפלג היחיד שהותר לו להתחמש, וכתוצאה מכך שולט בפועל בהנהגה הפוליטית ובצבא לבנון. היחלשותו הדרמטית מאפשרת לכוחות חדשים לעלות, ולהפוך בעתיד את צבא לבנון מכוח גדנ"ע שכפוף בפועל למרות איראנית למערך אפקטיבי יותר שיוכל לחצוץ בין הגליל והמחבלים. פה, בניגוד לחזיתות אחרות, ישראל וארצות הברית בראש אחד. ממשל ביידן כבר מנסה למצוא נשיא חדש ללבנון, כזה שלא מקבל הוראות מטהרן.
(הטור המלא היום במוסף לשבת של ידיעות אחרונות)
