שבעים שנה אחר כך, בטבח גדול פי מאה בממדיו, נתניהו לא ביקש מאף אחד לחבר שיר. אבל שנה ורבע לתוך המלחמה, האבולוציה של שיריה הספונטניים מלמדת הרבה על מצב הרוח הציבורי, ונראית כמהלך פסיכולוגיסטי שמתאר באופן כמעט מושלם את שלבי ההשתנות של החברה בישראל לאורך המלחמה.
זה התחיל בטיקטוק עם הלהיט הגדול של המלחמה, שנכתב עוד לפניה, "לצאת מדיכאון". בימי ההלם הראשונים לא היה חייל שחזר הביתה לכמה שעות בלי שברקע יתנגן "גם בשעות החשוכות של הלילה, תמיד יהיה כוכב קטן שמאיר לך".
בנובמבר יצאו שני שירים: נס וסטילה הבטיחו "חרבו דרבו", והודיעו "שכל היחידות בצה"ל במוד לחרבו דרבו על הראש שלך". רשימת החיסול שלהם (הנייה, דף, נסראללה) התממשה כמעט במלואה, חוץ מבלה חדיד. שבועיים אחר כך יצא חידוש של יהורם גאון והלהקות הצבאיות לשיר "לא תנצחו אותי" של נעמי שמר.
השיר הרביעי יצא בעיתוי מושלם: ב-17 בספטמבר אחר הצהריים התפוצצו בביירות אלפי מכשירי ביפר של פעילי חיזבאללה, ובישראל יצא, ממש באותה שעה, החידוש של ששון שאולוב לשיר "תמיד אוהב אותי": "ויהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב" היה פס הקול של השבועות שבהם התחולל המהפך במלחמה: מכשירי קשר, חיסול נסראללה, הרג סינוואר, מיגור הטילים, כיבוש החרמון הסורי. אם נתניהו היה מבקש להלחין לו ניצחון מוחלט, ככה הוא היה נשמע.
לצאת מדיכאון אל חרבו דרבו, לא תנצחו אותי ויהיה עוד יותר טוב זה תיאור במשפט של תנודות מצב הרוח הלאומי לאורך 14 החודשים האחרונים. הוא מסביר את ההתאוששות היחסית של נתניהו בחלק מהסקרים. יריביו, שמדגישים, כדרכה של אופוזיציה כמה הכל שחור, תאמו לסנטימנט הלאומי בחודשים הראשונים. עכשיו הם צריכים להתאים את המסר שלהם לביט.
(הטור המלא היום במוסף לשבת של ידיעות אחרונות)
